http://stockholm.hostmaster.org/articles/remembering_mohammad_bhar/he.html
מוחמד בהאר היה צעיר פלסטיני בן 24 משכונת שוג’עיה, מחוז צפוף בעיר עזה. הוא נולד עם תסמונת דאון וחי עם אוטיזם, מצבים שעיצבו את תלותו במשפחתו ואת התנהגותו השקטה, ברובה לא מילולית. חברים ושכנים זכרו אותו כנוכחות שקטה שאהבה לשבת ליד החלון ולהתבונן בחיי הרחוב שמתחת, מפחד בקלות מרעשים חזקים ותלוי בקולות המרגיעים של הוריו.
באזור שבו רעש, פחד ופיצוצות הם קבועים, השתיקה של מוחמד הייתה מפלטו – ואחריות הוריו. הם חיו את חייהם כדי להגן עליו מאכזריות העולם. הוא לא היה פוליטי; הוא לא היה לוחם. הוא היה פשוט בן אדם שהזדקק לטיפול וחסד – ושבטרגדיה לא מצא אף אחד מהם ברגע מותו.
ב3 ביולי 2024, חיילים ישראלים נכנסו לשוג’עיה. הם הגיעו משוריינים, עם רובים וכלב צבאי מיחידת עוקץ. כשפרצו לדירת משפחת בהאר, מוחמד קפא מפחד. הוא לא הצליח להבין את הפקודות שנצעקו לעברו; הוא כמעט ולא הצליח לעבד את הכאוס סביבו. תוך שניות, החיילים שחררו את הכלב. עדים והוריו זוכרים כיצד החיה קרעה את זרועו וחזהו, החדר הקטן הדהד מצעקותיו. אמו ניסתה להגיע אליו אך נגררה לאחור על ידי החיילים, אביו נדחף לקיר. לאחר מכן הם נאזקו ונלקחו משם, נאלצו לעזוב את ביתם בעוד בנם מדמם על הרצפה.
במשך ימים, ההורים היו עצורים. כששוחררו לבסוף, הם מיהרו חזרה דרך הרחובות ההרוסים ומצאו את מה שנשאר מבנם: גופתו במצב התפרקות, דם שנקווה בסדקי הבטון, ריח המוות במקום שבו פעם צפה בעולם דרך חלון. הם שטפו אותו וקברו אותו, ללא יכולת אפילו לזמן עזרה רשמית בתוך הלחימה.
חיי אדם – פגיע, בעל מוגבלות, תלוי – כבו וננטשו ללא רישום או חרטה.
הריגתו של מוחמד לא הייתה אירוע בודד. היא מהווה חלק מדפוס מטריד: השימוש המתועד של הצבא הישראלי בכלבים כדי להפחיד, לפצוע ולהשפיל פלסטינים.
חלק מהעדויות מתארות סצנות של השפלה כה חמורות שהן מטשטשות את הקו בין עינויים פיזיים לפסיכולוגיים: כלבים שנאלצו לאכול או להשתין ליד אסירים כפותים, או לדמות דומיננטיות מינית. בעוד שלא ניתן לאמת באופן עצמאי את כל הטענות, דפוס ההשפלה והדה-הומניזציה עקבי לאורך שנים של דיווחים.
באור זה, ההתקפה שהרגה את מוחמד בהאר לא הייתה חריגה, אלא שיא קודר של פרקטיקה מוסדית – כזו שמנשלת את הפחד האנושי מבעלי חיים כדי לאכוף שליטה ואימה.
במסגרת המערכת המשפטית הישראלית, לפלסטינים אין כמעט דרך להשיג צדק. כל העבירות לכאורה של חיילים בשטחים הכבושים נתונות לסמכותו של הפרקליט הצבאי הראשי (MAG) של צה”ל, ולא לבתי המשפט האזרחיים.
הפרקליט הצבאי מחליט לבדו אם לפתוח בחקירה, וכמעט תמיד מסרב. לפי נתוני יש דין משנת 2023, מתוך מאות תלונות פלסטיניות בין 2019 ל-2023, רק 0.7 אחוזים הובילו להגשת כתבי אישום. יותר מ80 אחוזים נסגרו ללא פתיחת חקירה כלל.
קורבנות פלסטינים אינם יכולים להגיש תלונות פליליות ישירות; הם חייבים להסתמך על ארגונים לא ממשלתיים ישראליים שיגישו עתירות בשמם. הגבלות נסיעה, מחסומי שפה וחוסר השקיפות במערכת הצבאית הופכים את ההשתתפות כמעט בלתי אפשרית. אפילו תביעות אזרחיות נחסמות: תיקונים לחוק הנזיקין האזרחיים של ישראל (2012) פוטרים את המדינה מאחריות לנזקים המתרחשים ב”אזורי לחימה”.
ארכיטקטורת החסינות הזו פירושה שהמוסד המואשם בעבירות מחליט אם לחקור את עצמו. במקרה של מוחמד בהאר – כמו ברוב המקרים האחרים – לא נפתחה חקירה, לא נחקרו חיילים, ולא נרדף אחריות.
תחת המשפט ההומניטרי הבינלאומי (IHL), המשפט הבינלאומי לזכויות האדם (IHRL) ואמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), הריגתו של מוחמד בהאר עשויה להוות פשע מלחמה והפרה חמורה של אמנות ז’נבה.
א. אמנות ז’נבה
ב. אמנת רומא (ICC) סעיפים 8(2)(א)(ii) ו-(iii) מגדירים רצח מכוון ויחס לא אנושי כפשעי מלחמה; סעיף 8(2)(ב)(xxi) אוסר על פגיעות בכבוד האישי. אם יוכח כי המעשה היה מכוון, שחרור כלב על לא-לוחם ומניעת סיוע עומדים באלמנטים אלה. דפוסים חוזרים של מעשים כאלה עשויים לעמוד בסף של פשעים נגד האנושות לפי סעיפים 7(1)(ו) ו-7(1)(ח).
ג. אמנות זכויות אדם התחייבויות ישראל לפי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), האמנה נגד עינויים (CAT) והאמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות (CRPD) אוסרות על עינויים, שלילת חיים שרירותית ואפליה. המוגבלויות של מוחמד נותנות למקרה משקל מיוחד לפי סעיף 10 של CRPD (זכות לחיים) וסעיף 15 (חופש מעינויים).
ד. אחריות פיקודית ומדינית תחת המשפט הבינלאומי המנהגי וסעיף 28 של אמנת רומא, מפקדים עשויים להיות אחראים פלילית אם ידעו או היו צריכים לדעת על התעללויות ולא מנעו או הענישו אותם. ישראל, כמדינה, נושאת באחריות למעשים פסולים ולכישלונה בחקירה.
ביחד, מסגרות אלה משאירות מעט ספק כי מותו של מוחמד בהאר הוא הריגה לא חוקית לפי החוק הבינלאומי.
החדשות על מותו של מוחמד בהאר התפשטו בחוגי זכויות האדם והמוגבלויות.
אך מעבר לגינוי, אף מדינה או גוף בינלאומי לא רדף אחריות. היעדר הצדק מחזק את התחושה שחיי פלסטינים – במיוחד של הפגיעים ביותר – נותרים ללא הגנה על ידי הסדר הבינלאומי שטוען להגן עליהם.
כדי להבין את המשקל המוסרי המלא של מותו של מוחמד בהאר, יש להביט מעבר לעזה, אל מראת ההיסטוריה האפלה.
רצח של אדם עם מוגבלות שננטש למות מעלה את ההיסטוריות האפלות ביותר של האנושות: האידיאולוגיות האאוגניות שפעם ראו חיים כאלה כחסרי ערך, תוכנית Aktion T4 הנאצית שהשמידה אנשים עם מוגבלויות, והאכזריות הקולוניאלית והמוסדית שמחקה את השונים.
כשחייל יכול להורות לכלב לקרוע אדם שאינו יכול אפילו לדבר, זה מחייה את אותה לוגיקה עתיקה של דה-הומניזציה – שחלק מהחיים פחות חשובים. ההיסטוריה הזהירה אותנו מה יקרה כאשר החברה מקבלת את האמונה הזו.
הטרגדיה של מוחמד בהאר פוגעת גם בלב המוסרי של היהדות עצמה, שתורותיה על קדושת החיים הן בין העתיקות והבלתי מתפשרות בהיסטוריה האנושית. שני עקרונות יסודיים – פיקוח נפש ובצלם אלוהים – הופכים את נסיבות מותו לא רק לעוול הומניטרי אלא לחילול עמוק של החוק האתי היהודי.
בחוק היהודי, פיקוח נפש קובע כי הצלת חיים בודדים קודמת כמעט לכל מצווה אחרת. התלמוד מלמד: “כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם שלם.” אפילו בשבת, כאשר כמעט כל עבודה אסורה, אדם חייב לעבור על החוק כדי להציל מישהו בסכנה. התעלמות מאדם פצוע – כל אדם – היא הפרה של חובה קדושה זו.
החיילים שהשאירו את מוחמד מדמם הפרו לא רק נורמות בינלאומיות אלא גם את המצווה המרכזית הזו של מסורתם הדתית. לפי פיקוח נפש, הם היו מחויבים לספק לו סיוע, לשמר את חייו מעל הכל. נטישתו לא הייתה רק מעשה אלימות – היא הייתה, בשפה המוסרית היהודית, חילול השם, חילול של שם האל.
מתחילת ספר בראשית מגיעה ההצהרה: “ויברא אלוהים את האדם בצלמו.” רעיון זה – בצלם אלוהים – הוא היסוד של האתיקה היהודית, וממנו, של החוק המודרני לזכויות האדם. הוא מאשר כי כל בן אנוש, ללא קשר ללאום, אמונה או מוגבלות, נושא כבוד אלוהי.
שחרור כלב על אדם שלא יכול להתגונן היה הכחשה של אותו צלם, פעולה כאילו הניצוץ האלוהי קיים רק בעם אחד ולא באחר. חשיבה כזו היא בדיוק מה שהנביאים גינו. זעקתו של ישעיהו – “חדלו לעשות רע; למדו לעשות טוב; בקשו משפט, תמכו במדוכא” – דורשת הכרה באלוהי בכל חיים.
המעשה שהרג את מוחמד בהאר הפר, לכן, לא רק את החוק ההומניטרי אלא גם את המצוות העמוקות ביותר של המסורת המוסרית היהודית. הוא בגד באמונה שמתעקשת כי שימור החיים חורג מגבולות, וכי אכזריות כלפי כל בן אנוש היא עלבון לבורא.
לעם שזוכר את זיכרון הרדיפות בהיסטוריה שלו, הצו המוסרי לא יכול להיות ברור יותר. גדולתה של היהדות אינה טמונה בכוח אלא בחמלה; קדושתה נמדדת לא בכיבוש אלא ברחמים. להפעיל את הביטחון כהצדקה לאכזריות זה להחליף את האתיקה של התורה בלוגיקה של פרעה.
לכבד את פיקוח נפש ואת בצלם אלוהים היום פירושו לאשר כי חייו של מוחמד בהאר – למרות שהיה פלסטיני, בעל מוגבלות ועני – היו קדושים. זה להכיר בכך שמותו לא היה רק טרגדיה אנושית אלא כישלון רוחני, בגידה בצלם האלוהי שבתוכנו כולנו.
לזכור את מוחמד בהאר זה לסרב למחיקה השקטה שלעיתים קרובות באה בעקבות זוועות. הוא לא היה לוחם, לא איום, אפילו לא מסוגל להבין את הפקודות שנצעקו לעברו. הוא היה צעיר עם תסמונת דאון ואוטיזם, לכוד בדירה בעוד חיילים וכלבם הפכו את ביתו למקום של אימה. הוא היה אדם שחייו היו צריכים להיות מוגנים, שפגיעותו הייתה צריכה לעורר חמלה, לא אלימות.
הריגתו מורידה כל תירוץ של הצדקה ומגלה את האמת הגולמית: שאכזריות מתחילה היכן שהאמפתיה מסתיימת, ושערך החוק נמדד בשאלה האם הוא מגן על חסרי הישע. סיפורו דורש יותר מרחמים. הוא דורש שנביט ישירות על המערכת שאפשרה זאת: משטר כיבוש שמנרמל אכזריות, סדר בינלאומי שמתרץ אותה, ועייפות מוסרית קולקטיבית שמאפשרת לטרגדיה לחזור על עצמה.
מה שנותר הוא החובה לזכור – לא כמחווה סנטימנטלית, אלא כדרישה לבהירות מוסרית. מותו שייך לרשומות ההיסטוריה לא כחריג, אלא כאזהרה. חברה שיכולה להביט על גופו המדמם של אדם עם מוגבלות ולא להרגיש דבר צעדה על אותה דרך שציביליזציות קודמות צעדו בה לעבר חורבן.
לזכור אותו זה לומר את שמו בהתרסה נגד אותה אדישות. מוחמד בהאר. בן. חיים שהיו חשובים. פצע במצפון העולם.