http://stockholm.hostmaster.org/articles/poisoning_the_wells_zionist_biological_warfare/he.html
במיתולוגיה של ישראל המודרנית, אירועי 1948 מוצגים לעיתים קרובות כמלחמת הישרדות, רגע של לידה לאומית בתוך איום קיומי. אך מתחת לנרטיב זה מסתתרת היסטוריה חשוכה ומתועדת היטב של פשעי מלחמה — כולל הרעלת בארות ומקורות מים פלסטיניים במכוון. מעשים אלה, הרחוקים מלהיות חריגות מבודדות, היו חלק מאסטרטגיה רחבה יותר של גירוש אוכלוסייה, הרתעה וחיזוק טריטוריאלי — אסטרטגיה שממשיכה כיום דרך הרס תשתיות המים בגדה המערבית הכבושה והמצור המוחלט על עזה.
הרעלת מקורות מים, במיוחד עם חומרים ביולוגיים, אינה רק טקטיקה של שדה הקרב. זו פשע מלחמה לפי המשפט הבינלאומי, כלי נשק של סבל המוני ופשע נגד כבוד האדם. ב-1948, מעשים אלה כבר היו בלתי חוקיים לפי אמנת האג הרביעית (1907) — שאליה ישראל מחויבת, באמצעות המשכיות החובה והצטרפות מאוחרת יותר. מאמר זה מפרט את ההיסטוריה המתועדת של מבצעי הרעלת המים הציוניים, את ההשלכות המשפטיות שלהם ואת המשכיות הטקטיקה הזו מהנכבה ועד היום.
במאי 1948, כאשר כוחות ציוניים הטילו מצור על העיר הפלסטינית עכו, חיל המדע החשאי של ההגנה (חמד בית) פרס חומר ביולוגי מבוסס טיפוס במערכת המים של העיר. המטרה הייתה להחליש את האוכלוסייה האזרחית, ליצור בהלה ולהאיץ את הבריחה.
זה היה השימוש הראשון הידוע בנשק בקטריולוגי על ידי כוחות ציוניים במהלך המלחמה. לא היה זה מעשה של סוכנים סוררים, אלא מבצע צבאי מתוכנן שכוון נגד אזרחים.
זמן קצר לאחר עכו, אותה יחידה ניסתה לבצע מבצע דומה של הרעלת טיפוס בעזה, שהייתה אז תחת שלטון מצרי. הפעם, הסוכנים נעצרו על ידי כוחות הביטחון המצריים לפני שהצליחו לפרוס את הפתוגן.
למרות שההתקפה נכשלה, היא ממחישה דפוס ברור של טקטיקות לוחמה ביולוגית מתואמות על פני מספר חזיתות.
לקראת הנכבה, כפרים פלסטיניים בצפון-מערב ירושלים — כולל בידו ובית סוריק — דיווחו על ניסיונות של כוחות ציוניים להרעיל או לחבל בבארות המקומיות. כפרים אלה היו ממוקמים אסטרטגית לאורך נתיבי האספקה לירושלים.
למרות שראיות מיקרוביולוגיות לא נמצאו מעולם (ככל הנראה בשל הזמן וההרס), הדפוס תואם את הפרופיל המבצעי הידוע של חבלה ציונית באזורים כפריים.
ממוקמת מערבית לירושלים, עין כרם חוותה התפרצות פתאומית של מחלות לאחר שפשיטות ההגנה כוונו למאגר המים של הכפר.
תקרית זו ממחישה כיצד טקטיקות פסיכולוגיות וביולוגיות שימשו יחד, לא רק כדי לגרום נזק אלא גם כדי לזרוע פחד ולעודד בריחה.
בגליל, הפלמ”ח תקף את עין אל-זיתון, הרג תושבים רבים וגירש את השאר. לאחר מכן, כוחות ציוניים הרסו את בארות הכפר ואת תעלות המים כדי להבטיח שלא תהיה חזרה.
הרס מקורות המים לא היה נזק מקרי. זו הייתה אסטרטגיה מחושבת לגרש כפרים לצמיתות.
מסמכי צה”ל ששוחררו חושפים כי כוחות ציוניים תכננו להרעיל או להשבית מקורות מים בכפרים רבים בגליל, במיוחד אלה הקרובים לקווי שביתת הנשק.
תוכניות אלה מראות כי הרעלת מים הייתה חלק מדוקטרינה רחבה יותר (“תוכנית ד’”), ולא מוגבלת לאירוע אחד או שניים מבודדים.
הפעולות המתוארות לעיל מהוות הפרות ברורות ומרובות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, שהיה בתוקף בזמן מלחמת 1948:
השימוש במים כנשק לא הסתיים ב-1948. הוא התפתח והפך למאפיין מרכזי של תשתית הכיבוש הישראלית.
מתנחלים ישראלים בגדה המערבית הכבושה הורסים או מזהמים באופן שגרתי מיכלי מים, בארות ומערכות השקיה פלסטיניות.
מניעת מים הפכה לטקטיקה מרכזית של התפשטות קולוניאלית של מתנחלים, תוך מעקב אחר אותה לוגיקה ששימשה ב-1948: שליטה על האדמה על ידי ניתוק החיים.
בעזה, ישראל אוכפת מצור מוחלט מאז 2007 — מצור שמכוון לא רק לגבולות ולחשמל, אלא גם לטיהור מים, תברואה ותשתיות רפואיות.
פעולות:
השפעות:
המצור הופך את המים — חיוניים לחיים — לכלי ענישה. זו המשכיות מודרנית של דוקטרינה שהופעלה לראשונה בבארות המורעלות של 1948.
נכון שההאשמה ב”הרעלת בארות” הייתה בעבר עלילת דם אנטישמית זדונית, ששימשה להצדיק רצח של יהודים חפים מפשע באירופה של ימי הביניים. אך הכרה במקרים אמיתיים ומתועדים של הרעלת מים על ידי כוחות ציוניים אינה מחייה את העלילה הזו. זו דיבור אמת על המציאות ההיסטורית והמשפטית.
ביקורת על טקטיקות צבאיות ומתנחלים ישראליות — כולל לוחמה ביולוגית — אינה אנטישמיות. זו חובה מוסרית המושרשת במשפט הבינלאומי, באחריות היסטורית ובחוויה החיה של קורבנות פלסטיניים. שתיקה מול פשעים כאלה אינה מגנה על יהודים — היא מגנה על פושעי מלחמה ומבזה את קורבנות האנטישמיות האמיתית לאורך ההיסטוריה.
מעכו לעזה, מבארות כפריות שחובלו ועד לחנק האיטי של אקוויפרים בעזה, השימוש במים כנשק מגדיר את ההיגיון של הקולוניאליזם ההתנחלותי הציוני. זו טקטיקה של הסרה, הרתעה ושליטה — והיא מעולם לא פסקה.
להרעיל מים זה להרעיל חיים. ולהיזכר בבארות המורעלות של פלסטין זה לא לעורר עלילות עתיקות, אלא להתעמת עם פשעים מודרניים — עם האמת, עם החוק ועם הדרישה שמים וצדק יזרמו שוב בחופשיות.